החוזה של סיליה, יצירת הסולריום
לפני 180 שנה שלט באזור רוזן בשם בארן לבית סיליה, אשר ירש את האדמה מאביו. השטח היה עני ומרוחק מכל מקום, היחס שזכה לו מהכתר היה מזלזל ובגדול – הוא או אנשיו לא עניינו אף אחד.
הרוזן סיליה, בניסיון נואש לעזור לאנשיו, חקר וניסה עד שהצליח ליצור קשר עם ישות עליונה וכרת איתה הסכם שבו הישות – אחדים טוענים שהייתה שד ואחרים שהייתה מלאך – תהפוך את מכרה הברזל המסכן שהיה בשטחו של הרוזן למכרה מתכת, שלימים תיקרא סולאריום, מתכת שהעולם עוד לא ראה כמותה.
התנאי היחיד של הישות לביצוע ההסכם היה ש"ביום שבו מחיר הסולאריום יעלה על מחיר הדם שנשפך עבור כרייתו – תיפול קללה על הכפר וייפתח שער לעולם של שדים".
הכפר החל בהפקת המתכת ואט אט משך את תשומת ליבו של הכתר, שגילה כי נשקים שנבנים ממתכת זו חותכים דרך פלדה כאילו לא הייתה שם, ועוברים דרך בשר כאילו היה חמאה רכה. כתגובה לגילוי, שלחו מהכתר אסירים לסולווד, שיעבדו במכרות כדי להגדיל את התפוקה. לאט לאט אנשי העיירה התעשרו וחייהם נעשו טובים. הכתר הסכים לשלוח לסולווד אסירים, שבויי מלחמה ומכל הבא ליד – רק שהסולאריום ימשיך לזרום, וכתוצאה מכך הפכו הכורים שנשלחו לשם לכוח עבודה זול, שעם הזמן גילו שמשתלם יותר כלכלית לתת להם פשוט למות במקום לדאוג להם, כי הכתר תמיד ישלח עבדים חדשים.
בנו של בארן, אדוארד, ירש כפר עשיר ומכרה משגשג , אך הוא ירש מאביו גם הסכם שחתום בדם משפחתו. כאשר החל אדוארד סיליה להבין למה אביו הסכים ומה הישות עשתה הוא התחיל לדאוג בעיקר לעצמו ולמשפחתו, החל לצבור עושר, והוציא אותו בהיחבא מאזור סולווד. הוא נכח בחצר המלך לעתים תכופות יותר-ויותר, על מנת לקדם את עסקיו ולשמן את גלגלי המערכת – עד שלאחר 60 שנה מחתימת ההסכם מול הישות אדוארד נחל הצלחה. סיליה הצליח לשכנע את הרוזן רופרט ברנהארד, שהיה יועץ למלך ובנו של הדוכס רוברט ברנהארד, לדאוג שתוענק לו נחלה הקרובה לעיר הבירה – ובתמורה לנחלה העניק הרוזן סיליה את סולווד לכתר.
כחצי שנה לאחר עזיבתו של הרוזן את סולווד החלו בעיות השדים.
הלהבות שכחו והעשן התפזר.
הזמן חלף. חלק מהסיפורים נשכחו ואחרים הפכו לסיפורי בלהות שסיפרו סביב המדורה.
לפחות על פני השטח, הכל נדם והשנים עברו.
לאט לאט חזרו החיים למסלולם: הכפר סולווד קם שוב על הריסות הכפר הקודם, הסיפורים הפכו לבדיות ואז לאגדות ולבסוף נשכחו – כדרכם של סיפורים.
אנשים באו והתיישבו שנית בסולווד, אנשים עמלי-כפיים שחיים את חייהם. המכרה סיפק להם את הסיבה לנסות להתמודד עם המקום המקולל הזה. החלום להתעשר, ההבטחה לשגשוג ולחיים טובים להם ולילדיהם היוו סיבה טובה מספיק לאנשים כדי לגרום להם להתעלם מהלחישות שנשמעות בלילה, ומהצללים שזזים בזווית עיניהם מפעם-לפעם.
הלהבות שכחו ,העשן התפזר והעולם המשיך. אנשים החלו להתיישב שנית בכפר ולהקים מחדש את מה שהיה ונחרב. המכרה נפתח שוב, הכפר שגשג והשלטון השקיע כספים והפנה שוב אסירים לעבודות בכריית הסולאריום.
לא מתוך דאגה לתושבים או לכפר, לא ולא, אלא מתוך חמדנות. כל עוד הסולאריום זורם, המסים משולמים והאסירים הם אלו שמתים במכרות, השלטון מרוצה ולא שואל שאלות.
השמועות שזלגו מידי פעם לא נראו שמעניינות אף אחד שם למעלה.
האדמה של סולווד ספוגה בדמם של גיבורים, של ילדים ושל נשים שניסו להגן על מה שבנו בשתי ידיים, כמו גם בדמם של אלה שנשלחו למות במכרות כי דמם נחשב לזול.
האדמה עצמה מקוללת, האפר שנישא באוויר עדיין לוחש את הסיפורים – לאלו שיודעים איך להקשיב…
במשך השנים דיווחים מוזרים הגיעו לחצר המלוכה ולכנסיה, אך לאיש הדבר לא הפריע. עוד ועוד אסירים חדשים נשלחו לסולווד על ידי הכתר, ישר אל מותם בעבודת הפרך במכרות. כל עוד הסולאריום המשיך לזרום והכפר עלה ושגשג, את מי יעניינו סיפורי הרוחות והשדים של הכפר הנידח? למי אכפת שם בבירה אם כמה איכרים מתו או השתגעו?
לפני כעשרים שנה נשלח מטעם הכתר מושל חדש, הברון אוליבר. אותו מושל התעקש, משום מה, שהוא יכול להצליח במה שקודמיו כשלו להשיג. הוא הבטיח להפסיק את סיפורי האימה שהגיעו אל השלטון אודות הכפר הקטן. איכשהו, הצליח הברון אוליבר לעמוד במילתו והדיווחים והמיתות המשונות פסקו. השווקים המו, העבודה במכרות התרחבה והעיירה התעשרה באופן שלא נראה כבר מאה שנים.
למרות השקט היחסי שהברון אוליבר הצליח לכונן, מספר שנים אחרי מינויו לתפקיד מושל האזור החלו להגיע דיווחים אחרים, מוזרים עוד יותר. סיפורים על עסקה אפלה שהמושל עשה עם שדים או רוחות, בנוסף לשמועות דומות על דרואידים שמדברים, על אדמה מקוללת ועל אומנויות עתיקות ואסורות שנדמה שאינן שייכות לעולם הזה.
האינקוויזיטור הראשי במקדש סולארס בבירה קיבל עוד ועוד דיווחים על תופעות משונות בעיירה סולווד:
אנשים איבדו את שפיותם, אנשים שהפכו פתאום אחוזי דיבוק – אף הנאורים שבהם! דיווחים התקבלו גם אודות טקסי דם, קורבנות אדם , סיפורי פיות ושדים.
המושל מצידו עשה את עבודתו נאמנה. לכתר, כמובן. הוא ידע מה חשוב לשלטון וכל עוד הסולאריום זרם, הכפר שגשג והדיווחים על המיתות המוזרות פסקו – לא נעשה דבר מצד הכתר, לא באמת.
סיפורים אלו היו סיפורים של משוררים, לא יותר מרק אגדות של פשוטי העם ולא הייתה הוכחה לשום דבר. המושל דיווח שהכל תקין וגיבה את מילותיו על ידי הצגת עיירה עשירה, מכרה פעיל, מסים ששולמו במלואם ותמיד בזמן, ובהצגתו את בעלי המלאכה, הרופאים והמלומדים שמצאו בסולווד את ביתם. הכפר סולווד היה דוגמה ומופת לכל.
הכנסיה והשלטון שלחו לא-אחת אנשים מטעמם על מנת לסקור את השטח, אך הכל נראה כזורם על מי מנוחות. אולי אמונתם של האנשים באורקל ובאגדות עמים הייתה שונה במעט ממה שהכנסייה הייתה מעדיפה, אך אמונות כגון אלה לא היו דבר נדיר בישובים נידחים, הרחוקים מציוויליזציה ותרבות. אפילו שבט הדרואידים אשר האמינו באלים העתיקים לא היו מראה נדיר במיוחד במחוזות אלו.
***
בחורף האחרון הגיע לעיר הבירה שליח. אולי "שליח" אינה המילה הנכונה לתארו, כי הוא לא נשלח על ידי איש. הלבלר של המושל, ווילארד אדמון, הגיע תשוש ומבולבל לשערי הארמון. האינקוויזיטור הראשי זומן למשרדו של הדוכס ברנהארד לשמוע את סיפורו של ווילארד. הלבלר דיבר על שמועות שונות וכלל בשטף מילותיו תיאורים מוזרים: הוא סיפר שבלילה בשם "ליל הנשמות" – השם שהדרואידים העניקו לסוף הסתיו – הם נעלמו! כל הכורים, מנהלי העבודה, כל מי שהיה בסביבות המכרה – לא מתו, לא הייתה שפיכות דמים, רק נעלמו. הבודדים שטוענים שהיו באזור המכרה ושרדו השתגעו לגמרי ודיברו ללא הפסקה על דמויות מוזרות. הם קראו להן פיות, או רוחות, או שדים – אף על פי שבכל פעם שנשאלו הם תיארו רק אנשים מוזרים, אנשים שנראו מידי פעם מטושטשים. הם תיארו אותם יוצאים מן היער כשהם מובילים אנשים אל תוך הסבך. “הנלקחים", זהו הכינוי שדבק בהם. כינוי ספק חיבה ספק קללה זה דבק באנשים אשר הלכו ללא שום כבלים או שלשלאות, ככל הנראה מרצון. התיאור היה מוזר, שכן השורדים תיארו את האנשים שהלכו ונעלמו, כהופכים לנקודות אור, כשהם מיטשטשים ונעלמים אל תוך היער. נעלמו, ומעולם לא חזרו.
ואז זה התחיל: אנשים אשר יצאו בלילות וחזרו אחוזי טירוף, אזהרות חוזרות ונשנות מפי הדרואידים, שהזהירו מפני הפיות, מפני הקללה הרובצת על המקום. האנשים סיפרו שראו דמויות, צלליות בזוית העין. ילדים נחטפו. המושל לא ידע איך להתמודד עם המצב. הוא יצא למסעות ארוכים בלילות ונראה היה שגם הוא מאבד את שפיותו בהדרגה – עד לפני כשבוע ימים. אז יצא המושל יצא לעוד טיול לילי, טיול שהפך כבר לסוג של שגרה. באותו לילה העיר את ווילארד קור נוראי וצללית אפלה דיברה אליו בקולו של המושל, וצלליתו התחננה שיעשה משהו. מילותיו בלילה ההוא נחרתו בזיכרונו של ווילארד היטב: ביום הבלטיין הם יבואו שוב. ביום ההוא הם יוכלו לחצות את הגבולות ולעבור מהעולם האחר. ווילארד חשב שהוא חולם, או גרוע מכך – משתגע גם הוא.
אך אז הן הופיעו: דמויות שווילארד שמע עליהן מהאנשים שאיבדו את שפיותם. דמויות שנראו כאנשים אך כאילו היו חלק מהקירות, חלק מהצללים. הן גררו את צלליתו של המושל איתם ונעלמו – כאילו נבלעו לתוך הקיר, לתוך החשיכה.
הלהבות שכחו והעשן התפזר.
הזמן חלף. חלק מהסיפורים נשכחו, אחרים הפכו לסיפורי בלהות שסיפרו סביב המדורה.
על פני השטח, הכל נדם והשנים עברו.
לאט לאט החיים חזרו למסלולם, הכפר סולווד קם שוב על הריסות הכפר הקודם. הסיפורים הפכו לבדיות ואז לאגדות ואז נשכחו, כדרכם של סיפורים.
אנשים באו והתיישבו , אנשים עמלי-כפיים חיים את חייהם, המכרה סיפק את הסיבה לנסות להתמודד עם המקום המקולל הזה, החלום להתעשר, ההבטחה לשגשוג וחיים טובים להם ולילדיהם כל אלו היו סיבה מספיק טובה לאנשים לנסות להתעלם מהלחישות שנשמעות בלילה, והצללים שלפעמים זזים להם בזווית העין."
הלהבות שכחו ,העשן התפזר והעולם המשיך.אנשים התחילו להתיישב ולהקים מחדש את מה שהיה, המכרה נפתח שוב, הכפר שגשג, השלטון השקיע כספים והפנה שוב אסירים לעבודות בכריית הסולאריום.
לא מתוך דאגה בטעות לתושבים או לכפר אלא מתוך חמדנות,
כל עוד הסולריום זורם ,המיסים משולמים והאסירים הם אלו שמתים במכרות השלטון מרוצה ולא שואל שאלות.
השמועות שזלגו מידי פעם לא נראו שמעניינות אף אחד שם למעלה.
האדמה של סולווד ספוגה בדמם של גיבורים, של ילדים ושל נשים שניסו להגן על מה שבנו בשתי ידיים או כאלה שנשלחו למות במכרות כי הדם שלהם היה זול.
האדמה עצמה מקוללת, האפר שנישא באוויר עדיין לוחש את הסיפורים לאלו שיודעים איך להקשיב…
במשך השנים דיווחים מוזרים הגיעו לחצר המלוכה ולכנסיה, אבל מה זה משנה?
מצד הכתר עוד ועוד אסירים חדשים נשלחו לסולווד ,למותם במכרות, כל עוד הסולריום המשיך לזרום והכפר שגשג, את מי מעניין כפר נידח והסיפורי רוחות ושדים שלהם, את מי יעניין שם בבירה כמה איכרים שמתו או השתגעו?
לפני כעשרים שנה נשלח מטעם הכתר מושל חדש, משום מה הוא התעקש שהוא יכול להצליח במה שנכשלו לפניו, ואכן הוא עמד במילתו, הדיווחים והמיתות המוזרות נפסקו, העבודה במכרות התרחבה, העיירה התעשרה כפי שלא נראה כבר מאה שנים.
למרות השקט היחסי שהברון אוליבר הצליח לכונן מספר שנים אחרי היותו של אוליבר המושל של האזור התחילו להגיע דיווחים אחרים, מוזרים עוד יותר, סיפורים על עסקה אפלה שהמושל עשה עם שדים או רוחות או משהו. דרואידים שמדברים על אדמה מקוללת, אומנויות עתיקות ואסורות שנדמה שאינן שייכות לעולם הזה.
האינקוויזיטור הראשי במקדש סולארס בבירה קיבל עוד ועוד דיווחים על תופעות משונות בעיירה סולווד.
אנשים איבדו את שפיותם, אחוזי דיבוק, אף הנאורים בהם, טקסי דם, קורבנות אדם , סיפורי פיות ושדים.
המושל מצידו עשה את עבודתו נאמנה, הוא ידע מה חשוב לכתר וכל עוד הסולריום זרם, הכפר שגשג והדיווחים על המיתות המוזרות פסקו לא באמת נעשה דבר מצד הכתר.
אלו סיפורים של משוררים, היו אלו לא יותר מרק אגדות של פשוטי העם, לא הייתה הוכחה לשום דבר, המושל דיווח שהכל תקין וגיבה את מילותיו בעיירה עשירה, מכרה פעיל, מיסים ששולמו במלואם תמיד בזמן, בעלי מלאכה, רופאים ומלומדים שמצאו בסולווד את ביתם, סולווד היה דוגמא ומופת
סיפורי סולווד
אמא … אמא … איפה את , חושך , כל כך הרבה חושך… מסביב , וקר , קר לי … לא קר כמו בחורף , קר כמו כשיש נשמה אבל אין גוף להכיל ולחמם אותה . אני לא זוכר הרבה , זאת אומרת חוץ מהלהבות ששרפו את הגוף שלי , ואחר כך את כל המשפחות בכפר , הייתי תינוק אז ולא יכוליתי לדבר , הייתי מת אז גם לא יכולתי לצרוח , אבל כן יכולתי להרגיש , את הכאב , ואחר כך מאה שנים של בדידות נוראית . והבדידות , זה , זה הדבר הכי גרוע , זה קורע אותך מבפנים מחורר אותך , זה כמו התמכרות כאשר אתה לא מקבל את החומר שאתה מכור אליו . ועכשיו , היום , היום זה יגמר , היום אני יכול לצאת, להשיג לי גוף משלי.
השער, השער עמוד להיפתח ואני אחצה לעולם של גופים חמים ואקח לי אחד . מה יקרה לו , לנשמה בגוף החמים הזה ? , ובכן לא איכפת לי , שהוא יסבול כמו שאני סבלתי , כששרפו את הגוף שלי , כשהייתי תינוק מת , כשלקחו לי את הבית , ושנתנו לי לסבול מאה שנה . הלילה אני אקח לעצמי גוף ואשתחרר וגם אזכה לנקמה מתוקה.
זה הדף האחרון בספר הזכרונות האדיר שלי , מארת נצח וחושך על היום הזה , אני קוילנה המכשפה האדירה , ששולטת בקסם מהיום שנולדה , מסיימת את חייה בצורה אומללה וחסרת תכלית שכזו , בני אלף לעזעזל , טוב בני כלבים ארורים מקוללים וחסרי נשמות שמנסים לקחת אותי , אני , אני ששלטתי בחיות הבר , במזג האוויר וברצונות של אנשים, אני אסיים בצורה שכזו . אני אשחוט את גרוני ואקלל אותם בקללות מוות בני חזירים מצחינים שעולים מן השאול . היד אם הסכין לא זזה , אני מרגישה את החיבוק הזה שלהם , זה משתק , לך מפה כלב אשפתות , אני לא אתן לך את הגוף שלי , אני שומעת את הצחוק שלך , את הבכי שלך , תמיד שמעתי אתכם בוכים בעבר השני , המקום שלכם לא כאן , לא עכשיו , לא בגוף שלי . אמא , אני מתה , זה גרוע מוות , בני זונות ארורים . אני לא יכולה לכתוב יותררררררר.
אני אספר לכם סיפור , סיפור על כפר אחד שראיתי בחיזיון שהיה לי , אני מספר סיפורים שאני רואה בחלומות הלילה שלי , וכן הם בדרך כלל מתגשמים , אז לכפר הזה קוראים סולווד , והאנשים שם , האנשים שגרים שם לא יודעים מה הולך לקרות . ההיסטוירה רבותי חוזרת על עצמה מדי זמן , לא בדיוק אותו הדבר כמו מים בנהר , אבל חוזרת , כן היא חוזרת , הם סגרו את השער , אבל לא פתרו את הבעיה . אז ככה , זה יתחיל לאט , הנשמות יבואו לקחת אותם , את החיים , אלו שמתו ולא זכו לגאולה , שנרצחו ונטבחו . אני רואה אותם עולות מהצד השני , קרועות , שחורות מרושעות , מאה שנה בצד השני יעוותו כל נשמה לכדי רוע טהור . אז מה ראיתי ? ראיתי אנשים צורחים ברחובות , ראיתי אנשים משלכים אצמם מגגות של בנינים ותחת גלגלי המרכבות , ראיתי הורים מטבעים את ילדיהם הרכים בנהר , או פשוט הולכים ומשאירים תינוקות בעריסה . שמעתי את הצרחות , שמעתי את הקריאה לאלים , לכל האלים גם לאלו שבאים מהאפלה , ללונאר , לשדים ולמלאכים , בקשות ותחינות ואיומים , וזו רק ההתחלה של הלילות הארוכים שעומדים להגיע , אין לכם דרך לעצור את זה , וספק אם הם ישרודו , אל תתקרבו לשם אם אתם לא מוכרחים , וגם אם אתם מוכרחים אל תעזו .
האדמה מקוללת ואנשיה רקובים.