הלהבות שכחו והעשן התפזר.
הזמן חלף. חלק מהסיפורים נשכחו ואחרים הפכו לסיפורי בלהות שסיפרו סביב המדורה.
לפחות על פני השטח, הכל נדם והשנים עברו.
לאט לאט חזרו החיים למסלולם: הכפר סולווד קם שוב על הריסות הכפר הקודם, הסיפורים הפכו לבדיות ואז לאגדות ולבסוף נשכחו – כדרכם של סיפורים.
אנשים באו והתיישבו שנית בסולווד, אנשים עמלי-כפיים שחיים את חייהם. המכרה סיפק להם את הסיבה לנסות להתמודד עם המקום המקולל הזה. החלום להתעשר, ההבטחה לשגשוג ולחיים טובים להם ולילדיהם היוו סיבה טובה מספיק לאנשים כדי לגרום להם להתעלם מהלחישות שנשמעות בלילה, ומהצללים שזזים בזווית עיניהם מפעם-לפעם.
הלהבות שכחו ,העשן התפזר והעולם המשיך. אנשים החלו להתיישב שנית בכפר ולהקים מחדש את מה שהיה ונחרב. המכרה נפתח שוב, הכפר שגשג והשלטון השקיע כספים והפנה שוב אסירים לעבודות בכריית הסולאריום.
לא מתוך דאגה לתושבים או לכפר, לא ולא, אלא מתוך חמדנות. כל עוד הסולאריום זורם, המסים משולמים והאסירים הם אלו שמתים במכרות, השלטון מרוצה ולא שואל שאלות.
השמועות שזלגו מידי פעם לא נראו שמעניינות אף אחד שם למעלה.
האדמה של סולווד ספוגה בדמם של גיבורים, של ילדים ושל נשים שניסו להגן על מה שבנו בשתי ידיים, כמו גם בדמם של אלה שנשלחו למות במכרות כי דמם נחשב לזול.
האדמה עצמה מקוללת, האפר שנישא באוויר עדיין לוחש את הסיפורים – לאלו שיודעים איך להקשיב…
במשך השנים דיווחים מוזרים הגיעו לחצר המלוכה ולכנסיה, אך לאיש הדבר לא הפריע. עוד ועוד אסירים חדשים נשלחו לסולווד על ידי הכתר, ישר אל מותם בעבודת הפרך במכרות. כל עוד הסולאריום המשיך לזרום והכפר עלה ושגשג, את מי יעניינו סיפורי הרוחות והשדים של הכפר הנידח? למי אכפת שם בבירה אם כמה איכרים מתו או השתגעו?
לפני כעשרים שנה נשלח מטעם הכתר מושל חדש, הברון אוליבר. אותו מושל התעקש, משום מה, שהוא יכול להצליח במה שקודמיו כשלו להשיג. הוא הבטיח להפסיק את סיפורי האימה שהגיעו אל השלטון אודות הכפר הקטן. איכשהו, הצליח הברון אוליבר לעמוד במילתו והדיווחים והמיתות המשונות פסקו. השווקים המו, העבודה במכרות התרחבה והעיירה התעשרה באופן שלא נראה כבר מאה שנים.
למרות השקט היחסי שהברון אוליבר הצליח לכונן, מספר שנים אחרי מינויו לתפקיד מושל האזור החלו להגיע דיווחים אחרים, מוזרים עוד יותר. סיפורים על עסקה אפלה שהמושל עשה עם שדים או רוחות, בנוסף לשמועות דומות על דרואידים שמדברים, על אדמה מקוללת ועל אומנויות עתיקות ואסורות שנדמה שאינן שייכות לעולם הזה.
האינקוויזיטור הראשי במקדש סולארס בבירה קיבל עוד ועוד דיווחים על תופעות משונות בעיירה סולווד:
אנשים איבדו את שפיותם, אנשים שהפכו פתאום אחוזי דיבוק – אף הנאורים שבהם! דיווחים התקבלו גם אודות טקסי דם, קורבנות אדם , סיפורי פיות ושדים.
המושל מצידו עשה את עבודתו נאמנה. לכתר, כמובן. הוא ידע מה חשוב לשלטון וכל עוד הסולאריום זרם, הכפר שגשג והדיווחים על המיתות המוזרות פסקו – לא נעשה דבר מצד הכתר, לא באמת.
סיפורים אלו היו סיפורים של משוררים, לא יותר מרק אגדות של פשוטי העם ולא הייתה הוכחה לשום דבר. המושל דיווח שהכל תקין וגיבה את מילותיו על ידי הצגת עיירה עשירה, מכרה פעיל, מסים ששולמו במלואם ותמיד בזמן, ובהצגתו את בעלי המלאכה, הרופאים והמלומדים שמצאו בסולווד את ביתם. הכפר סולווד היה דוגמה ומופת לכל.
הכנסיה והשלטון שלחו לא-אחת אנשים מטעמם על מנת לסקור את השטח, אך הכל נראה כזורם על מי מנוחות. אולי אמונתם של האנשים באורקל ובאגדות עמים הייתה שונה במעט ממה שהכנסייה הייתה מעדיפה, אך אמונות כגון אלה לא היו דבר נדיר בישובים נידחים, הרחוקים מציוויליזציה ותרבות. אפילו שבט הדרואידים אשר האמינו באלים העתיקים לא היו מראה נדיר במיוחד במחוזות אלו.
בחורף האחרון הגיע לעיר הבירה שליח. אולי "שליח" אינה המילה הנכונה לתארו, כי הוא לא נשלח על ידי איש. הלבלר של המושל, ווילארד אדמון, הגיע תשוש ומבולבל לשערי הארמון. האינקוויזיטור הראשי זומן למשרדו של הדוכס ברנהארד לשמוע את סיפורו של ווילארד. הלבלר דיבר על שמועות שונות וכלל בשטף מילותיו תיאורים מוזרים: הוא סיפר שבלילה בשם "ליל הנשמות" – השם שהדרואידים העניקו לסוף הסתיו – הם נעלמו! כל הכורים, מנהלי העבודה, כל מי שהיה בסביבות המכרה – לא מתו, לא הייתה שפיכות דמים, רק נעלמו. הבודדים שטוענים שהיו באזור המכרה ושרדו השתגעו לגמרי ודיברו ללא הפסקה על דמויות מוזרות. הם קראו להן פיות, או רוחות, או שדים – אף על פי שבכל פעם שנשאלו הם תיארו רק אנשים מוזרים, אנשים שנראו מידי פעם מטושטשים. הם תיארו אותם יוצאים מן היער כשהם מובילים אנשים אל תוך הסבך. “הנלקחים", זהו הכינוי שדבק בהם. כינוי ספק חיבה ספק קללה זה דבק באנשים אשר הלכו ללא שום כבלים או שלשלאות, ככל הנראה מרצון. התיאור היה מוזר, שכן השורדים תיארו את האנשים שהלכו ונעלמו, כהופכים לנקודות אור, כשהם מיטשטשים ונעלמים אל תוך היער. נעלמו, ומעולם לא חזרו.
ואז זה התחיל: אנשים אשר יצאו בלילות וחזרו אחוזי טירוף, אזהרות חוזרות ונשנות מפי הדרואידים, שהזהירו מפני הפיות, מפני הקללה הרובצת על המקום. האנשים סיפרו שראו דמויות, צלליות בזוית העין. ילדים נחטפו. המושל לא ידע איך להתמודד עם המצב. הוא יצא למסעות ארוכים בלילות ונראה היה שגם הוא מאבד את שפיותו בהדרגה – עד לפני כשבוע ימים. אז יצא המושל יצא לעוד טיול לילי, טיול שהפך כבר לסוג של שגרה. באותו לילה העיר את ווילארד קור נוראי וצללית אפלה דיברה אליו בקולו של המושל, וצלליתו התחננה שיעשה משהו. מילותיו בלילה ההוא נחרתו בזיכרונו של ווילארד היטב: ביום הבלטיין הם יבואו שוב. ביום ההוא הם יוכלו לחצות את הגבולות ולעבור מהעולם האחר. ווילארד חשב שהוא חולם, או גרוע מכך – משתגע גם הוא.
אך אז הן הופיעו: דמויות שווילארד שמע עליהן מהאנשים שאיבדו את שפיותם. דמויות שנראו כאנשים אך כאילו היו חלק מהקירות, חלק מהצללים. הן גררו את צלליתו של המושל איתם ונעלמו – כאילו נבלעו לתוך הקיר, לתוך החשיכה.