מיתוס הבריאה
בהתחלה, היה רק ריק.
מתוך הריק, האל הגדול יצר את עצמו, קורע את אורו מתוך האפלה, לונאר.
האל הגדול היה כל הדברים – טוב ורע, זכר ונקבה, צמא דם ורחום, סדר וכאוס.
דורות רבים היה האל הגדול לבדו, אבל כשנעשה בודד, חלומותיו נשאבו מן הריק ויצרו לו מלאכים שישרתו אותו ויוציאו לפועל את רצונו השמיימי. המלאכית החזקה ביותר הייתה אחותו של סולארס, שניה רק לו במעלה, אייגול, שהייתה אף היא, טובה ורעה, חמה וקרה, זכר ונקבה, והשלימה את סולארס בכל.
עולמות רבים יצרו סולארס, אייגול והמלאכים ביחד. חלקם היו יותר לטעמו של האל הגדול, וחלקם לטעמה של אייגול. את אלה שאהב, הוא שיבץ ככוכבים בתוך הריק כדי שיצרו את הרקיע, וחלקם הושלכו לתוך האפלה, שהלכה וגדלה, ניזונה מעולמות הולכים וגדלים.
עם כל עולם שנבלע, לונאר האפל הלך וגדל והתחזק,והחל ליצור בכוחות עצמו. הוא ניסה ליצור, אך גילה שהוא יכול רק להרוס, ולספוג אליו את העולמות שדחה סולארס מעליו, וזעמו והקנאה שלו גדלו כל הזמן.
בינתיים המלאכים החלו ליצור עולמות ביחד, עולמות עשירים ומורכבים יותר, וסולארס ואייגול אהבו יותר ויותר מהעולמות האלה, ושיבצו יותר ויותר מהם ברקיע. ככל שהעולמות הפכו יפים יותר, פחות מהם הושלכו אל האפלה, ולונאר הפך רעב וכועס, ושנא את כוח היצירה של האל הגדול.
יום אחד החליטו סולארס, אייגול וכל המלאכים לשתף פעולה ויצרו עולם ביחד – עולם עם ימים והרים, שמיים פתוחים ואדמה פוריה, ועליו יצרו בני אדם, בדמותו ובצלנו של סולארס, והעולם הזה היה העולם האהוב על האל הגדול, והוא אהב כל אשר בו ושיבץ אותו במרכז הרקיע.
רעב וכועס, לונאר תיעב את העולם האהוב על סולארס, והוא החליט לבלוע אותו, על מנת לאלץ את האל להכיר בו ובכוחו. כדי להתחזק יותר, לונאר החל לבלוע את כל מה שהיה בין הכוכבים, ורעבונו שכך, אך לא כעסו. מדי פעם הוא בלע גם עולמות, והם נעלמו מהרקיע. אייגול הבחינה בכך וליבה נשבר בשל אובדנם של העולמות, וסולארס ניסה לשמח את ליבה בכך שהעשיר את עולמם האהוב בכל טוב. וכל עוד עולמו האהוב שגשג, סולארס היה שמח.
לונאר האפל הלך והתחזק, וכאשר חשב שהוא חזק מספיק ניסה לבלוע את עולמם האהוב של סולארס ואייגול. אייגול ניסתה להציל את העולם, אך לונאר כלא אותה בכלוב של חושך, כשהיא נידונה להביט בעולמה האהוב רק דרך מסך האפלה ואינה יכולה לעולם לראות שוב את סולארס. בכלאה הפכה אייגול לבודדה ושכחה שפעם הייתה חמה וחומלת, ולא רק קרה ושותקת. לעיתים היא נזכרת בכוחה ומצליחה להאיר מתוך האפלה.
סולארס זעם על מה שעשתה האפלה לאחותו, ודמו ניצת מזעם, והוא הפך לשמש, השורפת כל אשר בדרכה ומניסה את החשכה.
האפלה נסה מפני השמש, מתחבאת בנקיקים ונהרות. וסולארס רדף אחריה.
כל יום האפלה נמלטת מהשמש ותופסת לה מחוזות אחרים, בקרב בלתי נגמר על העולם האהוב של האלים, וכל יום סולארס נלחם ומניס אותה עד ליום המחרת.
אלא שבלילה הארוך, סולארס נעלם. בכל בוקר עולה השמש, מחממת, מאירה, נותנת חיים לשדות ולחיות ומקיימת את בני האדם – אבל הכוח שלה להבריח את לונאר האפל, נראה כי נעלם. סולארס הפנה את פניו מבני האדם, חדל מלהיענות לתפילות האדם. הכוהנים ממשיכים לקיים את הטקסים העתיקים, שקיעה וזריחה, אמצע קיץ ואמצע חורף, אבל משהו שם…חבר. והאפילה מתגברת.
עיקרי האמונה
כל מאמיני דת הסולאריה, ללא קשר לפלג אליו הם משתייכים, מקבלים על עצמם מספר עקרונות:
- השמש, סולארס, הוא מקור החיים, וזאת משום שדמו של סולארס בוער על מנת לאפשר חיים
- סולארס הוא ישות דואלית – זכר ונקבה, רחום ונקמן, מחמם ושורף.
- העולם הזה הוא העולם האהוב ביותר על סולארס, וככזה הוא מרכז השמיים.
- תחת סולארס נמצאים המלאכים הראשיים המסמלים את שבע המעלות הטהורות, ומספר גדול של מלאכים משניים ושליחים אלוהיים,
- האש היא שליחתו של סולארס על פני האדמה, ומלאכים מתגלים בה.
- האפלה היא האויב העתיק, לונאר, שאת שמו אין להזכיר ללא הגנה מתאימה
- לאחר המוות, נשמות הראויים יחזרו אל סולארס.
- מאז שאנשים בסולווד הפסיקו למות, או התחילו לחזור, המקדש הפך למקום בו מרכזים גופות עד שיתעוררו, ונזיר או כוהן שומרים על המתים בחדר המוקדש לכך, עד שיחזור ממבוך המוות.
טקסים ויחס לטקסים –
- נישואים הם רק בתוך הכנסייה ובפני סולארס, ורק בין גבר לאישה ולמטרת רבייה. באם נישואים לא מפיקים צאצא חי בתוך שנתיים מיום הנישואים, כל אחד מבני הזוג יכול להתייצב במקדש ולדרוש את התרת קשר הנישואין ללא עילה אחרת.
- נשים אשר נכנסות להריון מחוץ לנישואין ולא רוצות לשמור את התינוק (או לסבול את התוצאות חוקיות של זה) יכולות להכריז שהתינוק שייך לסולארס ולמסור אותו לכנסיה מיד לאחר הלידה
- שחיתות ושקר היא חטא, וכל פעילות שנעשית במחשכים היא יציר שדים ומנוגד לסולארס
- רוצחים, אנסים וגנבים גוזלים את מה ששיך לסולארס, ונענשים בחומרה
- המתעללים או מזיקים לילדים פוגעים בעתיד בני האדם, ונחשבים בפני החוק הדתי לרוצחים גם אם הילד חי
- אנשים שלא משתתפים לפחות בטקס דתי אחד בשבוע זוכים ליחס חשדני עד כדי אפליה גלויה מצד מעסיקים ובעלי מרות אחרים.
- כוהנים וכוהנות מקדישים את עצמם לקהילה ואינם רשאים להינשא, וכמובן אמורים להימנע מחטא, משחיתות, משקר, מחמדנות פיזית וכו'. ככל שנדרש קרבן מהותי לטובת הקהילה, אנשי הדת הם הראשונים שאמורים להתנדב להקריב את עצמם.
היסטוריה של הדת בעולם
סולאריה היא דת חקלאית, בעלת מחזוריות קבועה לפי עונות השנה ומחזורי הירח. בעבר, כאשר העולם היה מלחמתי יותר, היו נפוצים טקסים הכוללים קורבנות אדם, טקסי דם (כמחווה לדמו הבוער של סולארס) בנוסף לטקסים לעידוד צמיחת התבואה, לעידוד פריון, לברכה על מעשיהם של בני האדם וכו'.
מכיוון שהאל הגדול והמלאכים הם דואליים (נהוג להתייחס אל סולארס בזכר ואל אייגול בנקבה, אך רבים מתייחסים אליהם בשני המגדרים לחילופין, והמלאכים בכלל חופשיים לפי בחירת הדובר), גם הדת מקבלת באופן שיווני למדי גברים ונשים, ואינה מפלה בכל הקשור לחובות ויכולת לשאת בתפקידים רשמיים.
עם זאת, נשים פוריות זוכות למקום חשוב בדת, וכך גם מרפאים, וגברים ונשים הפועלים לקידום המשך חיי המאמינים.
עם השנים, הטקסים העתיקים נזנחו, ונראה היה שאין בהם צורך. הטקסים הפופולריים היום הם טקסים של ברכה, קבלה לדת, וטקסי מעבר – לידה, הגעה לבגרות, נישואים ומוות. עדיין מקובל לשרוף את גופות המתים וקבורה באדמה נחשבת לעלבון נוראי השמור לפושעים ולאויבים. עדיין נותנים לפושעים הזדמנות לגאול את עצמם מגורל זה באמצעות שירות לדת או מוות מכובד בקרב למען הכתר.
בעבר בני האדם חששו מאוד מהאפלה, והשדים שהם שליחיה, ועל כן היו טקסים שנועדו לגרשם, אך טקסים אלו נזנחו גם הם, והחשש מהאפלה הלך ושכך, וכיום היא משמשת בעיקר כדרך להפחיד ילדים על מנת שיתנהגו כראוי וכדי להרתיע צעירים מהסתובבות במקומות לא ראויים.
מקורות הדת
סולאריה אינה דת המסתמכת על כתבים (אם כי כתבים ותיעוד היסטורי, כמו גם אגדות כתבות, אינם קשים לאיתור במקומות גדולים), היא מועברת מפה לאוזן באמצעות המקדשים שלה, הפזורים ברחבי העולם. נהוג לספר את סיפור הבריאה בטקסים העונתיים, וילדים לרוב עוברים חלק מחינוכם הפורמלי בתחומי המקדש.
קיימים גיבורים דתיים, אך לכל איזור יש גיבורים משלו.
בכל עיר יש לפחות מקדש אחד, או מקדש ראשי ומספר מקדשים קטנים.
גם בכפרים הקטנים יש לפחות מזבח אחד הנגיש לכולם. בכל מקדש ובכל מזבח בוערת אש תמיד.
בעיר הבירה נמצא המקדש הראשי של המדינה, והכהן הראשי (או כהנת, כתלות בזמנים). מעיר הבירה מכתיבים שינויים גדולים העוברים באמצעות כהנים נודדים אל המקדשים האחרים. כתוצאה מזה יש שוני ניכר בין איזורי הספר לדת הנהוגה בבירה, והדבר נחשב מקובל.
בכל מקדש גדול יחסית יש כהן ראשי, כהן המשמש כמגן המקדש (לרוב בעל הכשרה רשמית כלוחם) וכהן המתמחה בריפוי. מקדשים הפועלים על טהרת המין הנשי או הגברי קיימים, אך אינם נפוצים.
סמלי הדת
השמש הגוברת על האפלה משמשת כסמל הראשי של הדת, כאשר לרוב מדובר בסמל בצבעי זהב ושחור. סמל זה מופיע במקדשים, על מזבחות, על כלי קודש גלימות כהונה, ורבים משלבים אותו (בגרסאות פשוטות וסכמטיות יותר) בתכשיטים.
צבעים המקושרים לדת הם אדום, כתום, צהוב, שחור וזהב. במקומות שונים מעדיפים חלק מהצבעים ולא אחרים.
השחור בעוד שהוא צבע המקושר לחושך, אינו נחשב לצבע רע או אפל.
הדת בסולווד
המידע הבא נאסף משאריות של כתבים שנמצאו מתחת לאבני המזבח במקום בו עמד פעם המקדש של הכפר, שנשרף על יושביו לפני 100 שנה:
עם הופעת השדים הראשונים, הכוהנים נטלו תפקיד מרכזי בחזית ההגנה על הכפר, ביחד עם כל מי שיכול היה ללחום. רוב הכוהנים לא שרדו את השנה הראשונה. במקביל, היו מספר תושבי כפר וכוהנים שהחלו להתעניין במסורות הישנות, ואחרי כשנה של מתקפות, צעירה אחת מהכפר הצליחה לגרש שד.
אותה צעירה ואחיה הצעיר, הצטרפו למקדש והפכו במהרה להיות חלק מעמודי התווך שלו. תחת השפעתם והשפעת כוהנים נוספים, חלה תחיה של מסורות ישנות, וטקסים המערבים פולחן דם הפכו להיות דבר שבשגרה. היו כאלה מהכפר שהביעו תרעומת בתחילה, אך לנוכח הצלחתם של הטקסים בהגנה מפני השדים, תרעומת זו שככה במהרה, וזרם זה של הדת הפך להיות הזרם השליט בכפר. במהרה הפכה אותה צעירה, סוראיה, לכוהנת הראשית של הכפר.
בימיה האחרונים של סולווד נותרו בכפר שלושה כוהנים בלבד, אשר למיטב ידיעת האזרחים כיום נספו בשריפה וכחלק מהטקס שסגר את שער השדים. סוראיה ושלושת הכוהנים הנוספים שהקריבו את עצמם נזכרים כקדושים מקומיים, ו"יום השריפה" מצוין כל שנה בטקס זיכרון חצי-דתי, בו תושבי הכפר המודרניים קוראים להגנתו של סולארס ושל הקדושים, שימנעו את חזרת השדים.
יישוב העיר מחדש
ביחד עם המשלחת שנשלחה להתיישב בסולווד לפני 40 שנה נשלחו כמה קבוצה קטנה של כהני דת שהוכשרו בעיר הבירה והוסמכו על ידי הבישופ. ראשונים אלה נפטרו מזמן, והקבוצה המשרתת כיום במקדש מורכבת מילידי הכפר אשר נקראו אל הדת, עבדים ופושעים לשעבר אשר נשלחו אל מכרות הסולאריום ובחרו להצטרף לכנסיה במקום, וקומץ קטן של כוהנים שמאוד, מאוד עיצבנו מישהו בכיר בערים הגדולות, ונשלחו לעיירת הספר הקטנה והמסוכנת כעונש. הרוב המכריע של הכוהנים שהיו במקדש מאז יישוב העיר מחדש הם שמרנים וגנוסטיים. המנזר הוקם כשנתיים לאחר הכנסיה, ומתגוררים בו נזירים ונזירות שמציעים מרפא ומחסה לכל מי שמבקש, החל בבני אצילים שברחו מהבית וכלה בעבדים נמלטים המעדיפים להצטרף לשורות הנזירים מאשר לחזור למכרה.
הכוהנים במקדש סיפקו שירותי דת וחינוך לא רק לתושבי העיירה, אלא גם נהגו באופן קבוע לצאת לקיים טקסים עבור העבדים במכרות. חלקם היו מודעים באופן חלקי לפחות שדברים המוזרים שקרו בעיר ובמכרה, וייתכן שאפילו העבירו דיווחים לגבי זה לסולריאן בעיר הבירה, אבל לא זכו להתייחסות והקיום היומיומי בעיר מעסיק אותם מספיק שלא חקרו עד עכשיו את עניין המכרה לעומק.
כשנתיים אחרי הלילה הארוך, אותרו הכתבים הישנים מתקופת ההתיישבות הראשונה של הכפר, כולל התיעוד של סוראיה של דרכי ההתמודדות עם השדים בעזרת פולחן וקורבן דם. אמנם, גם תושבי הכפר המודרניים חיים עדיין בצל השריפה הגדולה, והדגש על אש בפולחן הרגיל בסולווד הוא קטן מאשר בממלכה כולה, אבל בפני האיום הברור של העל טבעי והאפלה המרושעת, התחילו הכוהנים להשתמש שוב בטקסי דם, בתקווה כי אלה אכן יגנו על האוכלוסיה.
הקהילה הדתית אינה גדולה, אבל הם מלאים בתחושת שליחות ולהט דתי. בדם ובאש כוחו של סולארס והם מאמינים אדוקים בכוח זה.