וכך נראה יום בעיירה סולווד מזה מספר חודשים:
ראשית שבה משמרת הלילה של המיליציה מעמדותיה ברחבי היישוב, חמושים בנשק ועזרים מיסטיים כאחד ומותשים מהמאבק הלילי ברפאים ושאר יצורים חסרי מוניטין. הם מצדיעים למפקדם טרוט העין וקורסים איש איש במיטתו, להשיב מעט מנוחה לנפש לפני יום עבודה. עוד מתפזרים מחליפיהם בין ערפילי הבוקר יוצאות הנערות לחלוב את הפרות והאופה כבר לש את הבצק הכבד והדביק, שכן אם יש דבר שתמיד יזדקקו לו זהו כנראה הלחם. אחד אחד נכבים הפנסים בחלונות ונאספים הסהרורים מהרחובות- מי על ידי ילדיו המודאגים, מי על ידי כהני סולאריס. עם הנץ החמה תריסר תרנגולים מרימים את קולם לעבר השמיים המוורידים ברחבי העיירה, ומאמיני סולאריס האדוקים מצטרפים לכהניו בכיכר הכנסייה לתפילת הבוקר המהללת את השמש המפציעה.
עבור ארוחת הבוקר יש לרוץ לשכנה ולהחליף עמה קנקן חלב טרי וחם עבור חצי תריסר ביצים עטופות בזהירות בסינורה של אמא, ולהניח על דלפקו המקומח היטב של האופה את הפרוטות שיקנו כיכר לחם שקרומו הפריך זה עתה עזב את גחלי התנור.
לאחר ארוחת הבוקר תגרשנה עקרות הבית את הילדים והשוליות למלאכותיהם– מי לקרצף את מדרגת המפתן, מי להביא דליי מים מן הבאר הקרובה, מי לחבוט בשטיחים ומי לקושש עצים לאח. הכורים– למכושיהם, החוטבים- למסוריהם והחקלאים לגינותיהם ולתלמי האדמה התחוחה והזרועה שכבר החלה לנבוט. מהצריפים העתיקים בגבול-יער יעלה עשן האח הריחני, המרגיע, של מכשפות האלייזה, המלוות את החיים ואינן חוששות מהמוות, והעוסקות במיסתורין של הקסם והצללים אליהם אנשים מן השורה חוששים להביט. בתי המלאכה יפתחו דלתותיהם ויפתחו בשגרת היום המשמימה מעט כעת, בהיעדר הדרישה למרבית התוצר שלהם, המיועד לעבדים שנעלמו ואותם הכתר טרם החליף במשלוח נוסף. הרחומים שבאנשי העיירה משתדלים שלא לחשוב על הבסיס המכוער לפרנסתם, ואילו קרי הלבב מלינים כי כבר מזמן לא הייתה מלחמת כיבוש ראוייה לשמה, וזאת וודאי הסיבה לכך שמשלוח העבדים מתעכב. לא, מלחששים הכורים ביניהם מעל פת הצהריים שלהם, שיש לעבדים מה לכרות שם, במכרה; או לפחות לא בשום מקום שאדם שיש לו מה להפסיד יעז להכניס את עצמו. אולי, כשהוד מלכותו יקצה למכרה הסולאריום כח עבודה טרי, תימצאנה בנבכיו האפלים העפרות יקרות הערך.
לקראת אמצע היום, כמדי ראש חודש, יגיע לכיכר השוק שליח רכוב, נושא את הכרוזים הדתיים השגרתיים מהבירה ומכתבים מעטים שימסרו לידי ראש העיר כחבילה אחת לחלוקה עצמית. כבר תקופה שהשליחים המלכותיים הם היחידים שמסוגלים לעבור באופן חופשי את משמר הרוזנת קוואלי המפטרל על הדרכים הראשיות המובילות לבירה ולערים אחרות , והעיירה נעשתה תלויה בחדשות שהם מביאים- שמועות על המלחמות בצפון, רכילות על בני אצולה בעלי שם, סיפורי אימה מסמרי שיער על מפלצות ומזיקים (אלה מרשימים את המקומיים הרבה פחות מאת שכניהם), ושאר מעשיות שיסופרו סביב משחק קוביות עם סוחר זה או אחר באותו ערב בפונדק.
כשהשמש מסתתרת מאחורי צמרות העצים והצללים מתארכים ומתחילים לרמז על הלילה הקרב, נפתחים שערי האחוזה בה שוכנים המלומדים הסרסיים, העושים לילות כימים במחקריהם המסתוריים ומרקחותיהם הפלאיות. עם רדת החשיכה ימהרו תושבי העיירה לבתיהם, לגרש את אימת הלילה וזעקות הרפאים בלהבות האח החמימה וחברת המשפחה. עקרת הבית תצית את פתיל הפנס הקבוע בחלון ותנופף לשכנתה לברכת לילה רגוע. אל החושך יעזו לצאת רק אנשי המיליציה החמושים, מכשפות האלייזה ,הרופאים במקרי חירום והכוהנים של האוראקל, על מנת לאסוף את צאן מרעיתם הנכנע לקללת הכפר השרוף שכף רגל חיה לא דרכה בו וזרע לא נבט בו זה מאה שנה.