החוזה של סיליה, יצירת הסולריום
לפני 180 שנה שלט באזור רוזן בשם בארן לבית סיליה, אשר ירש את האדמה מאביו. השטח היה עני ומרוחק מכל מקום, היחס שזכה לו מהכתר היה מזלזל ובגדול – הוא או אנשיו לא עניינו אף אחד.
הרוזן סיליה, בניסיון נואש לעזור לאנשיו, חקר וניסה עד שהצליח ליצור קשר עם ישות עליונה וכרת איתה הסכם שבו הישות – אחדים טוענים שהייתה שד ואחרים שהייתה מלאך – תהפוך את מכרה הברזל המסכן שהיה בשטחו של הרוזן למכרה מתכת, שלימים תיקרא סולאריום, מתכת שהעולם עוד לא ראה כמותה.
התנאי היחיד של הישות לביצוע ההסכם היה ש"ביום שבו מחיר הסולאריום יעלה על מחיר הדם שנשפך עבור כרייתו – תיפול קללה על הכפר וייפתח שער לעולם של שדים".
הכפר החל בהפקת המתכת ואט אט משך את תשומת ליבו של הכתר, שגילה כי נשקים שנבנים ממתכת זו חותכים דרך פלדה כאילו לא הייתה שם, ועוברים דרך בשר כאילו היה חמאה רכה. כתגובה לגילוי, שלחו מהכתר אסירים לסולווד, שיעבדו במכרות כדי להגדיל את התפוקה. לאט לאט אנשי העיירה התעשרו וחייהם נעשו טובים. הכתר הסכים לשלוח לסולווד אסירים, שבויי מלחמה ומכל הבא ליד – רק שהסולאריום ימשיך לזרום, וכתוצאה מכך הפכו הכורים שנשלחו לשם לכוח עבודה זול, שעם הזמן גילו שמשתלם יותר כלכלית לתת להם פשוט למות במקום לדאוג להם, כי הכתר תמיד ישלח עבדים חדשים.
בנו של בארן, אדוארד, ירש כפר עשיר ומכרה משגשג , אך הוא ירש מאביו גם הסכם שחתום בדם משפחתו. כאשר החל אדוארד סיליה להבין למה אביו הסכים ומה הישות עשתה הוא התחיל לדאוג בעיקר לעצמו ולמשפחתו, החל לצבור עושר, והוציא אותו בהיחבא מאזור סולווד. הוא נכח בחצר המלך לעתים תכופות יותר-ויותר, על מנת לקדם את עסקיו ולשמן את גלגלי המערכת – עד שלאחר 60 שנה מחתימת ההסכם מול הישות אדוארד נחל הצלחה. סיליה הצליח לשכנע את הרוזן רופרט ברנהארד, שהיה יועץ למלך ובנו של הדוכס רוברט ברנהארד, לדאוג שתוענק לו נחלה הקרובה לעיר הבירה – ובתמורה לנחלה העניק הרוזן סיליה את סולווד לכתר.
כחצי שנה לאחר עזיבתו של הרוזן את סולווד החלו בעיות השדים.