בסיס לור (ידע כללי, נק' מבט של הכפר)

סולווד הוא כפר ששייך לממלכת לינד, השוכנת בדרום מערב יבשת נסה, והוא היחיד בעולם שמייצר משאב קסום בשם סולאריום- מתכת שמהווה את היתרון המשמעותי של הממלכה על שכנותיה. הכפר מונה כ-300 תושבים ולצידו מוחזקים דרך קבע כ700 עבדים שבויי מלחמות שנשלחו מטעם הכתר לכרות את הסולאריום. מלאכת הכרייה של המתכת הקסומה מסוכנת וקשה בהרבה מהעבודה בשאר מכרות הכפר ודורשת קצב תחלופה גבוה של הכורים. לצד מכרה הסולאריום מתפעלים התושבים מספר מכרות המפיקים עפרות ברזל ופחם, לא שונים מהנמצא בכל מכרה אחר בממלכה, וכן שורה של מוסדות הנסמכים על תחזוקת העבדים כגון בית חולים, בתי מסחר ומלאכה ומוסדות דת סולאריס. היותו של הכפר יצואן סולאריום הפכה אותו לצומת מסחר משמעותי ומרבית תושבי הקבע בו נהנים משגשוג והינם בעלי מקצוע ובעלי אמצעים נרחבים יותר מהאיכר הממוצע.

לאחר שריפת סולווד הישן עמד אזור המכרה נטוש בהריסותיו כשישים שנה עד שמחסור בחומר הגלם הדרוש לחישול להבי הסולאריום הניע את הכתר לשלוח לאזור מתיישבים חדשים. הכפר החדש נקרא סולווד על שם קודמו והוקם בסמוך להריסות לפני כארבעים שנה. במשך כשני עשורים סבלו תושבי הכפר ממחזות אימה ליליים ולחץ נפשי שנראה כי הוגבל לאזור סולווד בלבד ולא השפיע על הכפרים השכנים. תושבי הכפר הסתגרו בתוך חברתם המצומצמת, ועל אף שהשגשוג החומרי של היישוב משך אליהם מבקרים רבים, זרים חולפים מצאו את השהייה בכפר מעיקה, אפרורית ומדכאת. אלה שהשתקעו בו למרות הרושם הראשוני מצאו את עצמם מתקרבים בהתנהגותם לתושבים הוותיקים, מתרחקים כמוהם מחברה זרה, ממעטים בהתפרצויות אושר ויגון כאחד וחוששים כמוהם משקיעת השמש, שלאחריה חסרי המזל והשוטים היו סובלים מביקוריהן של רפאי הריסות הכפר הישן, מהתגלויות של דמויות זוועה לאור הירח החיוור ועד התקפי דיבוק של ממש. הסובלים מנחת זרועם של המתים היו תמיד החלשים וקשי היום בעיירה, וכל מתקפה הייתה עולה להם בסבל וסכנת חיים. לכן התגבשו התושבים לכדי משפחה מאוחדת יחסית, מחד מצופפים שורותיהם כעדר צאן מוקף זאבים על מנת לגונן על נקודות התורפה והחלשים, ומאידך חוששים וחשדנים יותר ויותר כלפי זרים, עוברי אורח ובעלי עניין. רק בעלי הלב הרחב ביותר מביניהם עוד חשו שביב חמלה כלפי העבדים העמלים בפרך במכרות, ורוב התושבים התרגלו להעלים עין מכל הנוגע באלה שאינו נוגע ישירות לפרנסתם.

מצב זה נמשך כשני עשורים, מעמיס לאטו קדרות, תשישות ובידוד על הכפר ואנשיו. רבים רצו במסחר וחליפין עם התושבים, מעטים בקשרים אמיצים יותר. אפילו פונדק דרכים ראוי לשמו לא היה בסולווד באותם ימים, כיוון שכל זר שהיה מסוגל היה אורז פקלאותיו מקץ יום השוק וממהר למצוא חדר ללילה בכפר שכן. לפני כעשרים שנה מינה הכתר אציל חדש לנהל את ענייניו באזור, זר בשם אוליבר. הוא התעקש שיצליח לשפר את מצב הכפר הקטן, ולאחר כמה חודשים, בניגוד לציפיותיהם הנמוכות של תושבי העיירה, נעלמו רפאי הלילה כלא היו. שנתם של התושבים הפכה בטוחה ורגועה ואט אט החשש מהלילות דעך, אם כי נותרו בעינן מסורות מסוימות, כגון השארת עששית בחלון של כל בית על מנת להוביל את הסהרורים חסרי המזל חזרה למשפחותיהם. התושבים מצאו את עצמם נהנים יותר מפירות עמלם ומותשים פחות מהדאגה והחשש המתמידים מאיומים מולם היו חסרי אונים. מעודדים מנסיגת הרפאים פתחו אנשי הכפר במאמצים ליצור קשרי מסחר ולהתקרב לשכניהם, הופכים את עיירת הכורים שלהם לצומת מפגש חשוב לשיירות היבשת. הרגלים ישנים קשה לעקור, ואנשי סולווד המשיכו להיאחז בגרעין המלוכד של תושבי הכפר, נותרים מרוחקים מעבדי הסולאריום ובמיוחד מגוננים על ילדיהם התמימים ממראות קשים והשפעות זרות. שמועות שונות עלו מפעם לפעם סביב לברון אוליבר, קשריו עם ישויות מפוקפקות ומה ואיך עשה על מנת לפטור את סולווד מקללת הרפאים, אך תושבי הכפר עצמו זכרו את התקופה הקשה כחלום בלהות והוקירו לו תודה על השיפור באיכות חייהם.

לפני חצי שנה, בליל הנשמות, ליל סוף הסתיו הארוך בשנה, הדליקו כמנהגם תושבי הכפר עששיותיהם אשר בחלונות. רוח רעה נשבה ברחובות, קור ותחושת פחד שגרמו לזקני הכפר להביט בחשש לעבר מחשכי היער, בכיוון הריסות הכפר השרוף, מתוך בתיהם החמימים. הערפל הכבד שירד על הכפר כיבה רבים מהפתילים הדולקים וגרם לתושבים למלמל על נפשות תועות שלא ישובו לביתן, אך מחוץ למזג האוויר ותחושה מבשרת רעות לא זימן להם אותו לילה אסונות נראים לעין. לפחות, לא כאלה בהם ניתן היה להבחין מייד. עם בוקר יצאו מריצות האספקה אל מכלאות העבדים המרוחקות מה מהיישוב, ושבו כלעומת שבאו; העגלונים דיווחו כי המכלאות ומגורי השומרים ריקים ואין בהם נפש או גופה; שהדרך אל המכרה וגם זו שמובילה אל הכפר חסרות סימן ועקבות ושבעלי החיים נמלטו מן האיזור כולו. בימים שלאחר מכן נכנסו כורי הברזל והפחם לבחון את מכרה הסולאריום, אוחזים בסמלי קודש ומובלים על ידי כוהן. ככל שחיפשו וחצבו בעמקי המכרה הישן לא הצליחו לאתר את עורקי המתכת הייחודית, ומצאו בו רק עפרות ברזל פשוטות, גרועות בהרבה מהעורקים אותם חצבו במכרות החדשים. במעמקי היער נמצאו שורדים בודדים, משוגעים שמספרים על יצורים משונים שיצאו מן הצללים ולקחו את העבדים והשומרים אל תוך הערפל.

באותו לילה שבו הרפאים לרדוף את סמטאות הכפר; כפי שהיו רודפים ומענים את החלשים, הבודדים והנדכאים כך שבו לעשות. בהיעדר הסולאריום והעבדים הכורים אותו רבים מהתושבים איבדו כמעט לחלוטין את פרנסתם. כבר כחצי שנה התושבים חיים על חסכונותיהם המתמעטים, חוששים מהלילות ומשוועים לעזרה מהמלך. נראה שמאז ליל הנשמות היטשטש הגבול בין החיים למתים בכפר; אנשים שנפצעו פצעים אנושים או הפסיקו לנשום לאחר קדחת קשה התעוררו שעות לאחר מכן, חיים, לעתים פגועים בדרך זו או אחרת, וללא זיכרון ממותם. כהני סולאריס הפסיקו לשרוף את הגופות מיד לאחר המוות והעמידו משמר מורכב מאנשי דת מעל הגופות בחדר מיוחד בכנסיה, למקרה שישובו ממעבר למסך. משלוח העבדים הבא מתעכב, ומשמר הרוזנת שנשלח לאזור לאחר היעלמותו של הברון אוליבר מונע משיירות גדולות לעזוב בדרכים הראשיות. מי שזוכר את החיים לפני שאוליבר הגיע כבר מרגיש את המחנק הישן מתיישב בגרון, את התשישות מלילות חסרי שינה, רואה את הצעירים ההולכים בטל ברחובות בעיניים מזוגגות והלומות עייפות, את המזבח לסולאריס המגואל בדם טרי, ויודע שהזמנים הרעים שבו, ושעל ההפוגה הזמנית הם ייאלצו לשלם.